במסגרת לימודיי בקורס מורי יוגה- דיברנו אודות 'הרואה והנראה' המדוברים בספרים העתיקים ועל יישומם באימון.
הרואה- התודעה, רואה את הנראה-הגוף\נפש.
כל אחד מאיתנו רואה את עצמו בצורה מסויימת ובכך משפיע על גופו ורגשותיו.
למשל, ילד או מבוגר המרגיש חסר ביטחון וסגור- בדרך כלל יעמוד כאשר כתפיו וראשו שמוטים לפנים- בית החזה יהיה סגור וקמור.
הרואה, התודעה, משפיע על הגוף והגוף לומד מהתודעה כיצד להתנהג, הדבר פועל גם באופן הפוך.
ילד או מבוגר המתאמן על גופו ומשתנה פיזית- למשל, פותח את בית החזה שלו מחזיר את כתפיו למקומם הטבעי, אינו משנה רק את הגוף, תודעתו משתנה איתו, תודעתו לומדת מן הגוף כיצד לראות.
כאשר אהיה יציב יותר על הקרקע- כלומר באימונים התודעה תיצפה בכפות הרגלים- כיצד הן נפרסות על הרצפה, תופסות את הקרקע, מרכז הכובד יורד והתחושה תהיה של יציבות- המתאמן יהפוך ליציב יותר, בכל המובנים.
מניסיוני רב השנים בהוראה- ראיתי שינויים מהותיים בעצמי ובתלמידיי- ילדים ומבוגרים.
מתאמנים שהיו חסרי ביטחון עצמי, חסרי יציבות, חסרי מרכז- השתנו מן הקצה לקצה- התחברו למרכז שלהם, לציר יציב ממנו הם מגיבים, לחיבור לקרקע, אנשים נוקשים, שנוקשותם נמוגה והם הפכו גמישים ורכים יותר בחייהם, הכל כתוצאה מאותו 'ריקוד' הקורה בזמן אימון- הריקוד בין הרואה לנראה לשלנו, המכוון על ידי העקרונות.
אני, כמורה (של עצמי או של אחרים), מתפקד כרואה, ורוצה לכוון את הנראה, לא לגרום לו לראות אותי ולחקות, אלא לראות את עצמו.
זאת על ידי הנחיית הכיוון המבוסס על עקרונות (כמו, עקרון ההשתרשות וההרפיה, עקרון ההתארכות, עקרון התנועה מתוך הציר ועוד).
יש לנו צורך להיראות, והאימון מספק צורך זה על ידי כך שמרגע בו אנו דורכים על מזרון האימונים, אנו מתמסרים לתקשורת שבין תודעתנו לגופינו.
מול בן או בת הזוג, בעבודה בזוגות, על ידי הגירוי החיצוני- האדם שמולי, אוכל לצפות בתגובתי. האם ברצוני רק לנצח אותו או שאני באמת לומד על עצמי משהו חדש (שזהו למעשה, הניצחון האמיתי). אם משהו בו מעצבן אותי ואני צופה בכך, אולי אמצא את הסיבה, אולי אף אוכל לשנות זאת, אם התגובה הזאת אינה מועילה להתפתחותי.
אם אהיה כנה מספיק באימון הקרטה, אוכל באמת לראות ולהיראות.
